הליכה כאמצעי מרכזי לעידוד וטיפוח חשיבה בכלל וחשיבה יצירתית בפרט

סטיב ג'ובס המנוח, ממייסדי אפל ומארק צוקרברג מפייסבוק היו ידועים בקיום פגישות העבודה שלהם תוך כדי הליכה. ויתכן שגם אתה/את פסעת הלוך ושוב לא פעם בעת שגלגלת רעיון במוחך.

מחקר חדש באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב מאשר את מה שפילוסופים וסופרים ידעו כבר מקדמת דנא – המחקר מצביע על הוודאות בקשר בין הליכה לבין חשיבה.

הליכה בעולם המערבי בעיני רבים היא מותרות ובמיוחד באזורים עירוניים בהם האנשים מצוידים בכלי תחבורה רבים ומגוונים, המביאים אותם מפתח ביתם לייעדם. ואם כבר הולכים, אצל רבים, ההליכה מקוטלגת כפעילות פנאי למטרת הורדה במשקל או שמירה על כושר ובריאות. אך קיים דבר נוסף וחשוב שמפיקים מהבחירה ללכת – מרחב ומקום לחשוב.

רבים רואים בהליכה "זמן מת" או "זמן מבוזבז" בלוח הזמנים העמוס שלהם. הם רואים את זה כזמן שיש למלאו. כיום אנשים רבים הם "סמארטפון זומבים". הם הולכים ועסוקים בטלפון בו זמנית, כאלה שרק מידי פעם מרימים ראש להציץ ולוודא שהם עדיין בכיוון. הולך ונעשה קשה למצוא היום אנשים שהולכים מנקודה אחת לשנייה מבלי להתעסק עם הטלפון.

פתגם זן ידוע אומר "שילד בן חמש יכול להבין את זה אך בן 80 לא יכול לעשות זאת". משפט זה מתאר מצב של מינדפולנס – להיסחף כולך לתוך הרגע, משוחרר מכל החסמים וממטרדים מנטליים. תורות המדיטציה במזרח מלמדות כיצד ניתן להשיג מצב זה באמצעות ההליכה בדיוק כמו בישיבה ללא תנועה. הדבר דומה גם בתרבות המערב. כבר בימי קדם ניתן למצוא בי"ס שלם לפילוסופים ה “peripatetic” בימי אריסטו, שרוב עבודתם ולימודם נעשה בהליכה. פרדריך ניטשה שהיה הלך שיטתי אמר "כל המחשבות הגדולות באמת מתגלות בזמן הליכה". סופרים כצ'רלס דיקנס, ווריג'ינה וולף נהגו ללכת ולשוטט ברחובות לונדון שעות רבות כדי לקבל השראה ורעיונות.

באנגליה חודש מאי נחשב לחודש ההליכה הלאומי. ספר חדש "הפילוסופיה של ההליכה" של פרופ' פרדריק גרוס נמצא כעת במרכז השיח באנגליה. רק בזמן האחרון התפרסם מחקר של אוניברסיטת סטנפורד שמראה כיצד ההליכה משפרת את החשיבה היצירתית.

מה יש בהליכה שהופך אותה לנוחה לחשיבה?

התשובה מתחילה בשינויים בכימיה שלנו. כשאנו הולכים הלב פועם מהר יותר ומזרים יותר דם וחמצן לא רק לשרירים, אלא גם לכל שאר האיברים כולל המוח. מחקרים רבים הראו שלאחר ואפילו בזמן פעילות גופנית אנשים תפקדו טוב יותר במבחני זיכרון ותשומת לב. הליכה על בסיס קבוע מגדילה ומעבה את הקשרים הנוירולוגיים בין תאי המוח ואפילו מעכבת את הזדקנות רקמת המוח האופיינית לגיל, מעצימה את הפעילות המתרחשת בהיפוקמפוס (האיזור במוח האחראי על פעילות הזיכרון), מעצימה את רמת המולקולות המעודדות צמיחה של תאי עצב חדשים ומעבה את מעבר המידע בניהם.

הדרך בה אנו מניעים את גופנו משנה את הדרך בה אנו חושבים ולהפך. אנו יודעים בוודאות שהאזנה למוסיקה עם קצב מהיר מניעה אותנו לנוע מהר יותר וככל שאנו משתפרים אנו מעדיפים קצב מוסיקה גבוה יותר. כך קורה גם בזמן נהיגה באופן לא מודע. הליכה בקצב שלנו יוצרת לולאת משוב טהורה בין קצב גופנו למצבנו הנפשי, משהו שאיננו יכולים לחוות באימון באולם, בנהיגה, ברכיבה על אופניים או במהלך כל סוג אחר של תנועה. כשאנו מטיילים, קצב רגלינו נע באופן טבעי עם מצבי הרוח שלנו ובקצב מקצב הדיבור הפנימי שלנו. יחד עם זאת אנו יכולים לשנות את קצב המחשבות באופן מודע על ידי שינוי קצב ההליכה.

מכיוון שאנו לא צריכים להקדיש מאמץ מודע רב בהליכה עצמה, תשומת ליבנו פנויה לנדוד. זהו בדיוק סוג המצב הנפשי שמחקרים מצאו קשר לזמן בו רעיונות ותובנות חדשות מכות בנו או מבזיקות לנו.

מוקדם יותר השנה, מריל אופזו ודניאל שוורץ מסטנפורד פרסמו את תוצאות קבוצת המחקרים הראשונה בה מדדו כיצד ההליכה משפיעה ומשנה את מידת היצירתיות שלנו ברגע נתון. הם קיבלו את הרעיון למחקר מיועץ הדוקטורט של אחד מהם שנהג לטייל עם תלמידיו כדי לבצע סיעור מוחות.

בסדרה של ארבעה ניסויים הם בחנו את היצירתיות של 176 סטודנטים במצבים שונים כגון ישיבה, הליכה על הליכון, או הליכה נינוחה בקמפוס. במבחן אחד למשל הם ביקשו מהמתנדבים לבוא עם רעיונות שימושיים בלתי אופייניים לחפצים יומיומיים כגון צמיג. בממוצע התלמידים הגו בין פי 4 לפי 6 יותר רעיונות במצב של הליכה מאשר ישיבה. במבחן אחר הם קיבלו מטאפורה והיו צריכים למצוא מטאפורה אחרת ייחודית אבל שווה לה. 95% מהתלמידים שיצאו לטייל הצליחו לעשות זאת לעומת 50% של אלה שלא קמו מהכיסא. לעומת זאת כשנדרשו למצוא מילה אחת מאחדת לשלושה חפצים שונים כגון "גבינה" עבור קוטג' שמנת ועוגה התוצאה הייתה הפוכה. המסקנה הייתה שכשאתה נדרש לחשיבת "לייזר" ממוקדת של תשובה אחת נכונה, ההליכה אינה מסייעת.

לסביבה בה אנו הולכים יש השפעה, גם כן. במחקר בראשות מארק ברמן מאוניברסיטת דרום קרוליינה, סטודנטים שהשתתפו והלכו, דרך משתלה שיפרו את הביצועים שלהם במבחן זיכרון יותר מתלמידים שצעדו ברחובות העיר. אוסף קטן אך הולך וגדל של מחקרים מצביע על כך שיש להגדיל את הבילוי במרחבים פתוחים וירוקים, פארקים, יערות, טבע – בילוי המצעיר ומשפר את היכולות המנטליות שמתרוקנות בסביבות עירוניות מעשי ידי אדם.

פסיכולוגים למדו כי תשומת לב היא משאב מוגבל ההולך ומתרוקן במהלך היום. הליכה בערים סואנות, צמתים עמוסי אדם ורכבים מחייבים אותנו למשאבי תשומת לב ממוקדים רבים. לעומת זאת הסתובבות בפארק או בגינה פתוחה מאפשר לתודעה שלנו להיסחף מחוש אחד ומשנהו ולחוות כל אחד מהם.

על אנשים העוסקים בחשיבה יצירתית ה"רק ללכת" היא חלק אהוב במיוחד. יש משהו בקשר בין קצב ההליכה וקצב החשיבה שהולך ביחד. הליכה דורשת מידה מסוימת של תשומת לב אך היא מותירה זמן רב פנוי לחשיבה. אני מאמין כי ברגע בו אנו מזרימים דם למוח בקצב הוא מתחיל לעבוד בצורה יצירתית יותר.

גם בערים בהם התנועה בעיקרה ממונעת ניתן לשוטט ברגל לשם ההליכה. שיטוט ללא מוסיקה או טלפון ואפילו להיות לבד, הליכה לא מתוכננת, הליכה פנויה מהסחות דעת והפרעות, ללא מוסרות על העיניים הממקדות אותך לכיוון מסוים. יש הרבה מה לראות. חשוב לא רק להסתכל אלא לראות. יש הרבה פרטים קטנים שנעלמים מעינינו ביומיום והם מדהימים ומעוררי השראה ומחשבה.

אחת מטכניקות ההליכה המרתקות, המדהימות ולא מוכרות בארץ, להשגת מטרות אלו, שאינה דורשת מרחב גדול וניתן לקיימה, כמעט בכל מקום, נקראת "הליכת הלבירינט".

הלבירינט בצורותיו השונות ידוע בהיסטוריה כבר למעלה מ 5000 שנה בכל רחבי הגלובוס. ההליכה מכוונת בלבירינט משמשת למטרות רבות ובניהם הפגת מתחים, הרהור, פתרון בעיות, חשיבה יצירתית, מציאת רעיונות ועוד. ההליכה בלבירינט מאפשרת שחרור, סוג של בהירות שלא ניתן למצוא בדרכים רגילות.

               איציק מידן

מומחה ללימוד והטמעת חדשנות

  מכשיר ומלווה עסקים בחשיבה

    יצירתית ויצירת חדשנות